ערמות של מילים עוד עתידות להישפך בבלוג זה על "החיים קצרים, אל תקני את הנעליים", התנ"ך האולטימטיבי (פרי עיטן של שלי גרוס ומיכל לוי-ארבל) לכל המחפשת מינימליזם אופנתי, כמו גם ארון מלא בשלוות נפש. אך פוסט זה יתמקד רק באחת מהמסקנות שגזרתי מהספר, שבאה לי דווקא לאחר הקריאה השלישית. רק אז הבנתי שמלאכת ריקון הארון לא נועדה כדי לייצר מקום לבגדים נוספים או לתפוס גל על הטרנד האקולוגי בעודך לובשת חולצה אחת במשך שבוע (אלא אם כן את בקטע), אלא קודם כל ולפני הכל - לברר מי את. מי את בלעדי כל ה

ווישליסט ורשימת קניות הם דברים שונים לחלוטין. אסביר: רשימת קניות היא מסמך מחייב, מגילת העצמאות שלך, החוקה. עלייך לדבוק בה בעת מסע הקניות בכדי להימנע מרכישות אימפולסיביות. רשימת הקניות שלך היא, איך נאמר? חלון למציאות היומיומית שלך. מה את צריכה וזקוקה לו בימים אלה (שימי לב: צריכה - לא רוצה, כפי שהטיבו להגדיר זאת שלי גרוס ומיכל לוי ארבל בתנ"ך האישי שלי – "החיים קצרים, אל תקני את הנעליים"). את רשימת הקניות מומלץ לרענן מפעם לפעם (אך לא באובססיביות, שוב - צריכה, לא רוצה) ולסמן וי מ

ממש כמו פטריות אחרי הגשם, טרנד הסנדלים העצומים (=הצ'אנקיים) צץ בחיינו משל היה חפץ מעבר אינפנטילי בין השלוליות שעוד נותרו לבריזה הקיצית. כיאה לפוסט הראשון בבלוג, הרגשתי שזה יהיה חסר אחריות מצידי לפתוח בהשראותיי מפינטרסט או על הדרכים בהן אני עוצרת עצמי מקניות רגשיות, ובמקום זה להשמיע נחרת בוז קולנית כלפי כפכפי המדרס המוגזם, שעוד שנאתי מאז טוו עליהן שאנל את הקווילט המפורסם שלהם. חלאס, עד כאן, מספיק. ניצני הטרנד נראו במחוזותינו כבר לפני שנתיים תחת שם הקוד המתוחכם "סנדלי סבא מגושמ