״החיים קצרים, אל תקני את הנעליים״ של מיכל לוי-ארבל ושלי גרוס (התנ״ך שלי, ממליצה בחום ) הציע לנו להיות חלק מהפתרון בבואנו להתמודד עם בעיית צרכנות היתר, על ידי שאילת שאלה פשוטה - האם את באמת צריכה את זה? מצטערת לבשר לך, אבל התשובה היא, ככל הנראה לא. אבל ווישליסט ( כמו שדובר כאן בבלוג בעבר ) אינה רשימת קניות שחובה לסמן עליה וי, אלא כלי לחשיבה וחידוד סטייל, שפריטים יוצאים ממנו באותה מהירות בה הם נכנסו. אז הנה כל הנעליים שאהבתי לאחרונה ושאני לא באמת צריכה: פלטפורמת עור של ZARA  -

ההתמכרות הטלוויזיונית החדשה שהיא סיפור אהבה: ג׳ון קנדי ג׳וניור וקרולין בסט , הפגישה אותי מחדש עם המינימליזם הניינטיזי בצורתו המשובחת ביותר; חצאיות עיפרון של קלווין קליין, מעיל טרנץ׳ של פראדה, בירקין משופשף ועמוס לעייפה. במקביל לעליית הסדרה (ובתזמון כמעט קוסמי), נפתח בקופנהגן שבוע האופנה והזכיר לי שיש עוד בחיים האלה חוץ מג׳ינס אינדיגו וחולצה לבנה מכופתרת. וכך, בתוך ים של סריגים צבעוניים, פאפרים ירקרקים והרבה מתאוריית הנעל ״הלא נכונה״, הבנתי שחיות בי שתי אימהות (תואר שזכיתי בו

דנתי בנושא הזה לא פעם כאן בבלוג: ווישליסט הוא דבר בריא רק אם הוא מאפשר לנו להיות הדבר שהוא אמור להיות - כלי לחשיבה, לבישול איטי ולהבנת צרכים. וסליחה שאני כזו כבדה, אבל זו המציאות. אימפולסיביות מוציאה מאיתנו את הצדדים הכי רעים באישיות. בין אם היא גורמת לנו לזרוק מילה שלעולם לא נוכל לקחת בחזרה או לקנות את המגפיים האלה גם אם הם במידה 41 (ואת בכלל 39). רשימה באייפון | קבוצת ווצאפ עם עצמך | פינטרסט. כל עוד הן לא דוגרות במוחך והופכות אט אט לאובססיה שקשה לשחרר - זרקי את הגחמות שלך ל