זהו השלב בו אני מדלגת על ההקדמה בה אני מוכיחה ששחור כבר שנים לא צבע שמזוהה רק עם גותים, דיכאוניים או עם נערות צעירות שהתמכרו לפאנק אחרי ששמעו לראשונה את "אמריקן אידיוט". הרי למי מאיתנו אין שחור בארון? ואני לא מתכוונת לגופייה שחורה אחת ולזוג כפכפים כהים, אני מתכוונת לחצי ארון מלא בפריטים שחורים שסוגרים לנו כל לוק, אאוטפיט או הופעה, אך עדיין מוציאים מהסובבים את התגובות הבאות: "אבל את תמיד קונה שחור", "אולי תגווני באיזה צבע?", "זה נראה סתמי/פשוט מדי". לכאורה, הצדק עם המלעיזים. ש

כמו הרבה דברים בחיים, גם אל הפינטרסט הגעתי מאוחר. משום מה הצליחה הרשת החברתית הזו לשמור על תדמית מאוד מבוגרת בעיניי, כזו שמלאה בתמונות מקרמה לבנות 70+, סרטוני DIY מיותרים ותסרוקות מוגזמות שאימא שלי שולחת לי לנסות. במשך השנים רשפתי סקפטיות כלפיה, זאת על אף העובדה כי הייתי אובססיבית לקסם הטמון בלוחות השראה. התשוקה העזה שלי לקונספט המבוסס על ריכוז תחומי עניין על משטח נקי הולידה עשרות לוחות שעם ומחברות סקצ'ים שמולאו בגזירי מגזינים כווג וקוסמופוליטן, כשלידם נעוצים אינספור חתיכות ב

יש שיגידו שלפרסם פוסט המלצות לשבועות הוא צעד מנותק לאור המצב, אז שיגידו. בעודי מנווטת בין התקף חרדה אחד למשנהו, הודפת עוד סטורי מלא שנאה של בלה חדיד ומראות של בניינים הרוסים, הצלחתי גם למצוא אסקפיזם. לדוגמא: שני האלבומים האחרונים של טיילור סוויפט (Folklore ו-evermore, ספקי נחמה רציניים למעוניינים), מתכונים לעוגות גבינה לוטוס, סרטוני חתולים שנכנסים בצורה מושלמת לקופסאות נעליים וגם הצצה לצילומי החתונה של אלינור ברטל הקסומה (אני מתחתנת בעצמי בעוד שלושה חודשים ותמונות התארגנות ממ